יש שאלה שעולה לא מעט בתעשיית התוכן הדיגיטלי: מה עדיף – מי שגדל על שיווק ופרסום, או מי שבא מהעיתונות? נבו שפיר, שחי את שני הצדדים, יודע לענות על זה בלי להסס.
נבו שפיר: "עיתונאות לימדה אותי קודם כל לשמוע"
לפני שכותבים מילה אחת, צריך להבין מה קורה בחוץ. עיתונאים מאומנים לצאת לשטח, לשאול שאלות, להקשיב לאנשים – ורק אחר כך לכתוב. שפיר מדגיש שזה בדיוק מה שחסר לחלק גדול ממנהלי התוכן שצמחו מתוך עולם הפרסום. הם מכירים את המוצר, אבל לא תמיד מכירים את האדם שאמור לקנות אותו.
כשנבו שפיר מגיע לפרויקט תוכן חדש, הוא לא מתחיל מהמסר השיווקי. הוא מתחיל מהקהל. מה הוא יודע, מה הוא מרגיש, מה הוא מחפש – ורק משם בונה את הסיפור.
מה שחדרי החדשות מלמדים שאי אפשר ללמוד בקורס
עבודה בעיתונות היא אחת מהסביבות הכי תובעניות שיש לכותב. דדליינים שלא זזים, עורכים שחותכים בלי רחמים, וקהל שמחליט תוך שניות אם להמשיך לקרוא או לדפדף הלאה. מי שעבר את זה יוצא עם עמוד שדרה מקצועי שקשה לפתח בדרך אחרת.
שפיר מספר שהדבר הכי חשוב שעיתונות לימדה אותו הוא לא איך לכתוב – אלא איך לערוך את עצמו. להסתכל על מה שכתבת ולשאול בלי רחמים: האם זה באמת נחוץ? האם זה ברור? האם מישהו שלא מכיר את הנושא יבין את זה?
נבו שפיר על ההבדל בין "לכתוב תוכן" ל"לנהל תוכן"
ניהול תוכן הוא לא רק לדאוג שהמאמרים יעלו בזמן. זה לחשוב על האסטרטגיה הכוללת – איזה קהל רוצים להגיע אליו, איזה סיפור מספרים לאורך זמן, ואיך כל פיסת תוכן מחזקת את התמונה הגדולה. כאן, אומר שפיר, היתרון של העיתונאי מתבטא במלוא עוצמתו.
עיתונאות היא ניהול סיפורים. כל מהדורה, כל גיליון, כל ערוץ – הם מכלול שצריך לעבוד יחד. מי שהבין את זה בחדר החדשות, מביא את החשיבה הזו לכל פרויקט תוכן שהוא מוביל.
לסיכום
נבו שפיר לא טוען שכל עיתונאי הוא אוטומטית מנהל תוכן מצוין. הוא טוען שמי שהפנים את השיעורים של העיתונות – הקשבה לקהל, דיוק בשפה, חשיבה על הסיפור הכולל – מגיע לעולם התוכן הדיגיטלי עם יתרון שקשה מאוד לבנות בדרך אחרת. ובעולם שבו כולם מייצרים תוכן, היתרון הזה שווה הרבה.